אני וחבר מחליטים לקפוץ מסן-פרנסיסקו ללוס-אנג'לס בהליכה על מנת לבקר את חברינו בניו-פורט ביץ'. בואו נסתכל על המפה ונעריך את אורך המסלול.
תורגם מהפוסט של Michael Wolfe
האורך של הדרך הוא 400 קילומטר. ביום אחד אנחנו יכולים ללכת 10 שעות ולעבור 4 קילומטרים בשעה, אז עוד 10 ימים נגיע. אנחנו מתקשרים לחברים שלנו ומבקשים להזמין שולחן ביום ראשון בשש בערב.
למחרת, ביום בהיר, אנחנו קמים לפני הזריחה, אורזים את המזוודות ויוצאים בהתלהבות לחפש הרפתקאות. הגיע הזמן להסתכל על המפה המקומית:
אופס. מסתבר שהמסלול פשוט מלא בפיתולים וזגזוגים. ב-40 הקילומטרים הראשונים שנעבור אנחנו בקושי נגיע לחאלף-מון-ביי. אורכו של הטיול הזה הוא 500 קילומטרים ולא 400. אנחנו מתקשרים לחברים ומבקשים לדחות את ארוחת הערב ליום שלישי. הם קצת מתוסכלים אבל מתים כבר לראות אותנו ולהיפגש. אחרי הכל, 12 ימים לדרך זה לא כזה נורא.
אחרי שסוף סוף פתרנו את כל הבעיות עליזים ושמחים יצאנו לדרך. שעתיים חלפו ואנחנו עוד לא עברנו את גן החיות. רגע, למה זה קרה?
התקדמות כל-כך איטית... חול, מים, מדרגות וחיות ים אכזריות היו לפנינו. אנחנו בקושי עוברים 2 קילומטרים בשעה, פי שניים פחות ממה שתכננו. נשארו לנו שתי אפשרויות: ללכת 20 שעות ביום או לדחות בשבוע את הפגישה עם החברים. כדי לא לבאס את החברים. החלטנו על פשרה: כל יום נלך 12 שעות ואת הפגישה נדחה ליום ראשון הבא. לא נשאר להם ברירה ובלי התלהבות רבה הם הסכימו.
אחרי 12 שעות הליכה קשות הגיע הזמן לארגן את המחנה שלנו במוס ביץ'. לעזאזל עם זה! מסתבר שלהקים אוהל ברוח חזקה לא הכי קל ורק בחצות הלכנו לישון.
את ההשכמה המוקדמת פספסנו. התעוררנו באיחור, עייפים וחלשים. היום אנחנו בטוח לא נלך במשך 12 שעות כפי שתכננו, אבל לא נורא, היום נלך 10 ומחר נרביץ 14 שעות הליכה שלמות. לקחנו את הדברים והלכנו.
אחרי כמה שעות הליכה שהזמן לא זז, אני שם לב שחבר שלי מתחיל לצלוע. הופה! ניאלץ לבזבז על זה את הזמן כאן ועכשיו, אנחנו לא מאלה שנותנים לבעיות לגדול לאסון. אחרי 45 דקות ריצה אני מגיע לבית המרקחת, קונה כמה פלסטרים ורץ חזרה אל החבר. התעייפתי כמו כלב, השמש כבר שוקעת והחבר צריך לנוח; מספיק להיום. אחרי שעברנו רק 6 ק"מ ביום אנחנו נשכבים לישון, אבל עכשיו יש לנו מלאי טרי ומנוחה טובה. "יהיה בסדר," הוא אומר, "נכפר על זה מחר." ונרדם.
התעוררנו בבוקר, חבשנו את הרגל של חברי ויצאנו לדרך. פנינו בסיבוב ו... אופס! מה זה?!
אין שום דבר כזה על המפה! 3 ק"מ מתבזבזים לנו על עקיפה של השטח המגודר, פעמיים איבדנו את עצמנו ורק לקראת הצהריים חזרנו שוב אל החוף. החלק הגדול של היום נוצל לק"מ אחד בלבד של התקדמות. במקום להתקשר לחברים שלנו ולבאס אותם שוב אנחנו מחליטים להמשיך ללכת ולא לעצור עד חצות.
אחרי לילה חסר מנוחה בקור וערפל חבר שלי מתעורר עם כאב ראש וחום נוראי. אני שואל: "מה אתה אומר על ספרינט?"
"מה אתה אידיוט? הלכתי שלושה ימים בקור וערפל! תעשה לי טובה!" הוא עונה.
טוב, גם היום הזה אבוד, נצטרך לעצור ולנוח. אחרי מנוחה כזאת, מחר נעבור את כל 14 השעות. אנחנו נצליח.
יום למחרת אנחנו מתעוררים בעצלתיים ומסתכלים על המפה:
דאמט! זה היום החמישי של המסלול מתוך 10, ועדיין לא יצאנו מאזור המפרץ. מה זה הגיהינום הזה?! הגיע הזמן לעצבן את החברים שלנו, אבל לפחות פעם אחת לקבוע מטרה ריאליסטית.
החבר אומר שאם ב-4 ימים עברנו 40 ק"מ וכל המסלול הוא 600 ק"מ אז ייקח לנו 60 ימים להגיע, ועם באפר לביטחון - 70 יום.
אבל זה לא יכול להיות. למרות שאף פעם לא עברתי במסלול כזה, אני יודע שלא ייתכן שלהגיע מסן-פרנסיסקו ללוס-אנג'לס לוקח 70 יום. זה לא הגיוני. וגם אם נגיד לחברים שלנו שהם לא יראו אותנו לפני פסח - הם פשוט יצחקו עלינו.
אני ממשיך: "אם נלך 16 שעות ביום נוכל להדביק את הפער. זה יהיה קשה, תקופה לחוצה, אבל אנחנו נעשה את זה." חבר שלי מניד בראשו, מסתכל אלי בעיניים עצובות ואומר: "אבל לא אני אשם שאתה הבטחת להגיע ביום ראשון. אתה עצמך טעית ועכשיו אתה יוצא עלי?"
את המשך הדרך הלכנו בשתיקה. מחר חבר שלי יחזור לעצמו וייתן הערכה יותר נכונה.
למחרת בבוקר לא עזבנו את האוהל לפני שהסערה נרגעה. ארזנו ויצאנו לדרך ב-10 בבוקר עם שריטות ושלפוחיות חדשות. את הריב של אתמול אף אחד לא מזכיר, אבל אני יוצא על החבר האידיוט שלי בכל פעם שהוא שוכח את בקבוק המים ואנחנו צריכים לחזור אחורה ולבזבז רבע שעה.
ביומן המסע אני מסמן שנגמר לנו נייר טואלט וצריך לחדש את המלאי בעיר הבאה.
בסיבוב הבא מתגלה לפנינו נהר רחב, וכאב הגרון מזכיר לי שגם לי בעצם לא יזיק לנוח...
תגובות לכתבה:
מאמר מדהים, כתוב בצורה מדהימה, כל הכבוד ותודה! :)
רק שאלה אחת:
"החבר אומר שאם ב-4 ימים עברנו 40 ק"מ וכל המסלול הוא 600 ק"מ אז ייקח לנו 60 ימים להגיע, ואם באפר לביטחון - אפילו 70 יום."
מה זאת אומרת "ואם באפר לביטחון"?
buffer - תווך ליתר בטחון.
כל כך נכון
המילים פשוטות יש הסבר פשוט למה פרויקט זה דבר שמתארך.
1. זמן המקורי הוא יפה על הניייר השטח משתנה ולא צפוי
2. בלטמים
3. ערכות על גורמים לא ידועים .... (איך אפשר לתת ערכה פה)
4. עיקובים של אחד או יותר של גורמי הפרויקט
5. אי דיוקים או חוסרים בתיכנון הפרויקט
6. זמני פרויקט לא ראלים יחסית למה שיש במשימה
7. חוסר בכוח אדם
8. בעיות שונות התהלות
אם כל אחד או יותר מגורימים הנ"ל עולים אתה נדפק! מסיבה פשוטה הפרוקיט אינו פרקטי או אקטואלי!.
משהוא בתיכנון לא נכון ובטח ובטח הישום שלו יהיה פי 5א אפילו מזמן המקורי.
תיכנון נכון חובה שיקח עד 50 תוספת זמן BUFFER (זמן ממוצא הינו 30-40).
ולהיות ראלים בגורמים השונים
הכי חשוב בפרויקט הינו לזרום אם השטח לפעמים קבעת יעד עד XX זמן אבל השטח התפתל ולקח יותר אז זה לא ראלי לזה...
הבעיה היא הרבה פעמים שכמות הפיתולים גדולה מהבאפר שלקחת הבטחת לספק את התוצא ללקוח
כל הכבוד על העבודה הקשה, אבל ראוי לתת קרדיט למחבר המקורי:
http://www.quora.com/Engineering-Management/Why-are-software-development-task-estimations-regularly-off-by-a-factor-of-2-3
intval שלב התיכנון וביצוע הפרויקט היה לא נכון וכן פרטים טכנים היו חסרים או ידועים במצב זה כמו כן מצב שחוסר איפיון משפיע רבות על זה
כמה שזה מתאים לי :)
תורת הפרקטלים התפתחה בעקבות ההבנה שחופה של אנגליה (כמו כל חוף אחר) הוא למעשה בעל אורך אינסופי; האורך תלוי בגודל כלי המדידה.
אמיר סימן טוב
http://practicall.co.il
זה גם דופק את התימחור